החלטה בתיק רע"א 6719/13

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 1.9.2013 של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 56727-04-13 ובע"א 5383-05-13 (כב' ס' הנשיאה ש' וסרקרוג והשופטים י' כהן ו-ר' שפירא), בגדרו התקבל בחלקו ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו מיום 8.3.2013 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט י' פרידמן) בת"א 19135/05 ובת"א 7854/06, ואילו ערעורם של המשיבים נדחה.

רקע

1.        ברקע הבקשה תביעות הדדיות של הצדדים בעילות של הפרת חוזה שכירות. עיקרי הדברים הובאו בהחלטתי ברע"א 6374/13 משחקי כדורת בע"מ נ' תל אור ניהול נכסים בע"מ (29.9.2013), בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישו המשיבים על פסק דינו הנ"ל של בית המשפט המחוזי, ומשכך אציין להלן רק את הפרטים הדרושים להכרעה בבקשה דנא.

           המבקשת (להלן: המשכירה) השכירה למשיבה 1 קומה בבניין לשם הפעלתו של עסק למשחקי כדורת. בהסכם נקבע כי תקופת השכירות תעמוד על עשר שנים החל מיום 15.7.2004. בסעיף 48 להסכם, שעניינו פיצוי מוסכם, נקבע כי במידה שהשוכר לא יפנה את המושכר במועד, יהיה עליו לשלם 1,000 דולר בעבור כל יום של איחור במסירת ההחזקה. לאחר שיחסי הצדדים עלו על שרטון, הגישה המשכירה תביעה נגד המשיבים לפינוי המושכר ולתשלום דמי שכירות בטענה כי זכותם של המשיבים להחזיק במושכר פקעה עקב הפרות יסודיות. בהמשך הוגשו גם תביעות נגד המשכירה בגין נזקים שונים שנגרמו למשיבים, לטענתם.

2.        להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 12.11.2008 הגישה המשכירה בקשה לפיצול סעדים באופן שיתאפשר לה לתבוע במועד מאוחר יותר את נזקיה אשר לא נתבעו במסגרת התביעה המקורית, והמשיבים מצידם התנגדו וטענו כי יש לנקוט בדרך של תיקון כתב התביעה. בהחלטה מיום 5.1.2009 נעתר בית משפט השלום לבקשת המשכירה. בסופו של דבר, הסכימו הצדדים לתיקון כתבי הטענות, וביום 28.2.2010 הגישה המשכירה כתב תביעה מתוקן בו ביקשה סעדים כספיים מצטברים של פיצוי מוסכם בסך 1,000 דולר לכל יום של איחור בפינוי המושכר ושל תשלום דמי שכירות לכל תקופת ההסכם.

3.        בפסק דינו דחה בית משפט השלום את תביעת המשיבים ואת טענות הקיזוז שהעלו, וקבע כי המשיבים לא היו רשאים לקזז מדמי השכירות את עלות העבודות שלטענתם היה על המשכירה לבצע בתקופת השכירות. 

           אשר לתביעת המשכירה, בית משפט השלום קבע כי המשיבים הפרו את ההסכם הפרה יסודית באופן המזכה את המשכירה בביטול ההסכם ובפינוי השוכרת, כאשר ההפרה המרכזית מצד המשיבים היא הפסקת תשלום דמי השכירות החל מיום 15.9.2008. בית המשפט קבע כי המשכירה לא יכולה לזכות גם בפיצוי המוסכם וגם בפיצוי בשווי דמי השכירות שלא שולמו, ולפיכך חייב את המשיבים בתשלום הפיצוי המוסכם בלבד. לעניין גובה הפיצוי המוסכם, פסק בית משפט השלום כי הפיצוי המוסכם נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו מראש בעת כריתת הסכם השכירות, ולפיכך הפחיתו והעמידו על סך של 380 דולר בגין כל יום של איחור בפינוי המושכר (כ-200 אחוזים מדמי השכירות, בחישוב יומי). חישוב הפיצוי נעשה על בסיס השער היציג של הדולר ליום מתן פסק הדין, ללא שיערוך נוסף, לפי 54 חודשים במכפלה של 30 יום לחודש, קרי 1,416 ש"ח ליום. בסופו של דבר סך הפיצוי המוסכם הועמד על סכום של 2,079,670 ש"ח לאחר ניכויים.

4.        המשכירה הגישה בקשה לתיקון טעות סופר ביחס לפיצוי המוסכם. טענתה התבססה על כך שמאחר והפיצוי המוסכם משתלם במקום דמי השכירות, היה מקום לשערך אותו על-פי מנגנון שערוך דמי השכירות שנקבע בהסכם. כמו כן, נטען כי היה מקום להוסיף על הסכום מס ערך מוסף, וכן לערוך את החישוב עד למועד בו תפנה המשכירה את המושכר ולא רק עד למועד פסק הדין. בהחלטתו מיום 4.4.2013 דחה בית משפט השלום את הבקשה בקבעו כי מדובר במנגנוני שערוך שונים. ביחס לאי פסיקת הפיצוי המוסכם עד למועד הפינוי בפועל, נקבע כי אין מקום לקביעות לגבי העתיד וכי ממילא למשכירה ניתן היתר לפיצול סעדים. מכל מקום, נקבע כי אין מדובר בעניינים הנכנסים לגדרו של סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), שעניינו תיקון טעות בפסק דין.

5.        שני הצדדים הגישו ערעורים לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המשיבים. כאמור, בקשת רשות ערעור שהגישו לבית משפט זה נדחתה אף היא. ערעור שהגישה המשכירה התקבל באופן חלקי. נקבע כי היה על המשיבים לשלם את הפיצוי המוסכם החל מיום 15.9.2008 וכי המשכירה לא יכולה לזכות הן בדמי השכירות החוזיים והן בפיצוי מוסכם עבור אותה תקופה עצמה. כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע שאין להחיל על הפיצוי המוסכם את השערוך שנקבע לגבי דמי השכירות מאחר ומנגנון השערוך שצריך לחול הוא המנגנון הקבוע בסעיף 48 להסכם השכירות הדן בפיצוי המוסכם.

           ביחס לטענת המשכירה כי לא היה מקום להפחית את הפיצוי המוסכם, נקבע שפסיקת הפיצוי המוסכם במלוא הסכום שנקבע בחוזה היתה מביאה לפסק דין בסכום החורג משמעותית מהסמכות העניינית הנתונה לבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות אלה, וכאשר הוכח שהמשיבים היו ערים לגובה הפיצוי המוסכם ולמטרתו, לכאורה לא היה מקום להתערב בסכום הפיצוי המוסכם. ואולם, בהתחשב, בין היתר, בסוגיית החריגה מתקרת הסמכות לא מצא בית המשפט המחוזי להתערב בעניין זה. עוד נקבע כי יש להוסיף על סכום הפיצויים שנפסק על ידי בית משפט השלום את שיעור המע"מ המתחייב נכון למועד התשלום, וככל שמועד הפינוי יידחה - יש לעדכן את הסכום ולהגדילו בהתאם למועד הפינוי בפועל.

           כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה שלפני.

הבקשה

6.        לטענת המשכירה פסקי הדין של בתי המשפט קמא מעוררים שאלות בעלות חשיבות כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך. בבסיס הבקשה עומדות שתי טענות שהאחת נוגעת לסמכות עניינית והשנייה עניינה האופן בו יש לחשב פיצויי יומי:

(א)       הסמכות העניינית - בראשית הדברים נטען כי בנושא זה למעשה אין מדובר בערעור בגלגול שלישי, שכן הסוגיה עלתה לראשונה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ולא נדונה בפסק דינו של בית משפט השלום. לגופו של עניין, נטען כי חישוב הפיצוי המוסכם כפי שנקבע בהסכם השכירות, מיום ההפרה ועד מועד הגשת כתב התביעה המתוקן, אינו עולה על הסכום שנמצא בסמכותו העניינית של בית משפט השלום. לטענת המשכירה, בהתאם להלכה שנקבעה ברע"א 5585/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מן (6.8.2006), (להלן: עניין כלל) ניתן להוסיף לסכום התביעה (ביום הגשתה) הפרשי הצמדה, ולכן לא הייתה מניעה שבית המשפט המחוזי יורה למשיבים לשלם למשכירה פיצוי מוסכם עד לסכום התביעה כשהוא משוערך למועד מתן פסק הדין בבית משפט השלום. לחלופין נטען, כי יש להגדיל את סכום הפיצוי המוסכם בהתאם לקביעת בית משפט השלום לפיו הפיצוי צריך לעמוד על שיעור שלא יפחת מ-200 אחוזים מגובה דמי השכירות בחישוב יומי. בבקשה גם נטען כי נוכח ההיתר לפיצול סעדים היה מקום לפסוק למשכירה את מלוא הפיצוי המוסכם מבלי שתזקק להליך נפרד, שכן מדובר בסעד שמתייחס לכל יום של פיגור בנפרד ולא לסעד אחד.

(ב)       אופן חישוב הפיצוי היומי - לטענת המשכירה, אופן חישוב הפיצוי המוסכם מביא לידי כך ש"חוטא יוצא נשכר" וזאת בשל כמה טעמים: ראשית, משום שסכום הפיצוי לא שוערך (פרט להצמדתו לשער היציג של הדולר); שנית, משום שלא הובאה בחשבון מכפלת הימים שיש בפועל בכל חודש והחישוב נעשה על-פי שלושים יום בחודש; לבסוף, משום שלא נפסקו ריבית והצמדה לזכות המשכירה מיום האיחור בתשלום ועד למועד התשלום בפועל.

דיון והכרעה

7.        לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בפסק דינו של בית משפט השלום ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי לקבל את תשובת המשיבים. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). סבורני כי על אף ניסיונה של המשכירה לשוות לטענותיה גוון עקרוני, עניינה של הבקשה דנא נטוע בנסיבות הקונקרטיות של המקרה. מדובר בטענות ערעוריות במובהק, שעניינן אופן החלת הדין על המקרה הספציפי שנדון, וגם אם נפלה טעות בהחלתו, ואיני קובע שכך אכן אירע, אין הדבר מצדיק מתן רשות ערעור

8.        מעבר לדרוש אעיר לעניין הפיצוי המוסכם, כי השאלה אם היה מקום להפחיתו במקרה הנדון אם לאו, גם היא שאלה נקודתית הנטועה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שאינה מצדיקה מתן רשות ערעור, שהרי אין חולק כי על-פי סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 רשאי בית המשפט להפחית את שיעור הפיצוי המוסכם. בפועל אישר בית המשפט המחוזי את התוצאה אליה הגיע בעניין זה בית משפט השלום, ואף אם נפלה טעות בהנמקה שנתן לכך בית המשפט המחוזי (נושא הסמכות העניינית), כנטען בבקשה, בסופו של יום אין הצדקה לדון ב"גלגול שלישי" בשאלה האמורה, מה גם שניתן להבין מפסק דינו של בית המשפט קמא, כי מצא שקביעת סכום הפיצוי המוסכם על-ידי בית משפט השלום היתה "סבירה". יתרה מכך, לטעמי לא נפלה טעות בהחלטת בית משפט השלום על הפחתת סכום הפיצוי המוסכם. אוסיף, כי טענות המשכירה בדבר חישוב מספר הימים החודשיים לא נטענו על ידה במסגרת הערעור שהגישה על פסק דינו של בית משפט השלום, ולא היה מקום לטעון זאת לראשונה במסגרת בקשת רשות הערעור. מששאלה זו אינה מעלה סוגיה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך אין זה המקום להכריע בה עתה (וראו: רע"א 9667/07 מדינת ישראל נ' כלל שירותים פיננסיים בע"מ, פסקה 7 (8.12.2010)). ולבסוף - אין מקום לאפשר למשכירה, במסגרת הליך זה, לממש את ההיתר שניתן לה לפיצול סעדים ובמסגרתו לאפשר לה לתבוע פיצוי מעבר לסכומים שנפסקו לה; מה גם שהיתר זה אינו מתייחס, ולא יכול היה להתייחס, לפיצוי נוסף בגין אותו הסעד עצמו שנפסק למשכירה. בסעיף 8 לבקשה לפיצול סעדים אף הובהר על ידי המשכירה, מה שהוא בגדר המובן מאליו, כי הבקשה מתייחסת לסעדים שונים מהסעדים המפורטים בכתב התביעה, ופשיטא שכך הם פני הדברים, שהרי פיצול סעדים אינו מאפשר פיצול סעד אחד למרכיביו השונים.